Skip to content

כתבות, עיתונות ותקשורת

צורניות מובנית- חופשית, ביצירתה  של חגית קזיניץ: דימויים פואטיים,

בין מסוגר לנסער, בחיפוש  אחר מקומות אוטופיים – רוחניים אמיתיים

מאת פרופ' ג'אמפאולו טרוטה, מבקר אמנות, פירנצה, איטליה. (מאנגלית ח.ק)  2019

"מהפחד הגדול של שחר

החורשה נחשפת.

[…] הזמן פשוט עבר, התנתק.

שמיים גבוהים של נעורים,

תנופה חופשית.

ובכל זאת, אני מדבר חרב.

אבוד בעיקול המדכא הזה.

גם אם הלילה מפזר את המרחק.

שתיקות אוקיאניות. קִנֵי כוכבים של אשליה".

"הכול התרחב, נרגע, השתבש.

צפירת הרכבות שעזבו מזמן […] ".

"כבר עמומה וכהה,

זה זמן הקיץ שבוחן,

"בשקעי הסלעים את מותו של הצל".

"הזיכרון, חיקוי ניגר,

מסך של עצב,

אפלולית הדם … ".

"ברגל, צמוד במעלה,

עץ קטן ויגע.

מתוך סבכת הענפים

אני רואה יעף  מתרומם שוב … ".

"אימה גועשת,

רעש  יערות […] ".

"זה היה לילה עירוני,

שעלה באור מעומעם, גופריתי

אשר כמו מתנועת הצל,

נדמה שדמות עולה ".

"והעצים והלילה

לא זזים  יותר, מלבד הקִנִים "

GIUSEPPE UNGARETTIג'וזפה אנגרטי, מתוך הו לילה O NOTTE], 1919, Paesaggio [נוף], 1920,

1920, סילנצ'ו בליגוריה, 1922, Alla Noia [לשעמום], 1922,

קאינו, 1928, פרימו אמור [אהבה ראשונה], 1929,

סילנצ'ו סטלטו [שתיקה כוכבית], 1932, באוסף סנטימנטו דל טמפו [תחושת הזמן], 1919-1935)

בביקורת האמנותית, אין דבר מטעה יותר מהכללות, שלעתים קרובות מובילות להנחה שרירותית ומאכזבת.

לכן, כל אמן חייב להיות מוצג ומאובחן במונחים של הייחודיים לו, מעבר לדפוסים מוקדמים והפניות לקטגוריות וזרמים. הגדרה פשטנית של ציירים  כפיגורטיבי או מופשט, למשל, לא הגיונית אם כך, בתוך המתאר הזה, הבדלים שונים של צורה  ותפיסה שנוצרו במעלה הזרם של סכמטיזציה וקוים כללים, לא יוכלו להיות  מודגשים. אם זה נכון עבור מגוון האמנים, אז זה בהחלט נכון גם לגבי התוצר של הצייר הפרט, כפי שאנו מסוגלים להגדיר את המאפיינים של המחזורים הספציפיים שלהם ביחס לאמנות שלהם בכללותם.

כך, בעבודה של חגית קזיניץ, הציירת, או אולי יותר נכון, האמנית הרב תחומית, בוגרת הפקולטה לאמנויות – המדרשה במכללת בית ברל היוקרתית, המתגוררת ועובדת בתל-אביב, ישראל ושעבודתה כוללת שורה של תערוכות מקומיות ובינלאומיות, אנו יכולים לזהות שתי רמות פרשנות נדרשות, אשר מובחנות, הן בעת ​​ובעונה אחת משלימות ובלתי ניתנות להפרדה זו מזו.

הרמה הראשונה היא מה שניתן להגדיר כ"אסתטי-צורני ": כלומר, הזרם האמנותי שבו נכללת עבודתה, ההשלכות המבניות  והמנעד הכרומטי של ציוריה. השנייה, לעומת זאת, היא הרמה המושגית-סימבולית-פסיכולוגית: כלומר, הרכיב שאינו מתייחס רק לאסתטיקה ולרושם החיצוני העז, שעבודותיה יוצרות אצל הצופה, אשר מאפשרת לקהל את היכולת לשקף את הנושא נתון באמצעות סמלים ואלגוריות. אך בניגוד לקריאת חיבור אינטלקטואלי בפילוסופיה או בפסיכואנליזה או בחתימה "פוליטית", היא פועלת באמצעות מוטיבים פואטיים ומלאים לא רציונליים. אילו הייתה קיימת רק רמה ראשונה, זה היה מרמז על צייר מוסרי אך ורק מנקודת מבט טכנית, ואילו אילו היה לנו רק השני, ועבודה שהייתה אינטלקטואלית לחלוטין, נטולת קסם שובה לב, היינו מתמודדים עם מניפסט חברתי "או מסה פילוסופית, אך לא על יצירת אמנות.

אצל חגית קזיניץ שתי הרמות מתקיימות זו לזו, מתמזגות ומתמזגות אל תוך היקום, שהוא אמנות אמיתית, פואטיקה טהורה, והיכן שעבודותיה, אולי שלא כמו ידיו של עיוור, הנוגעות בקירות חשופים, ותופשות פיסת שמיים. חגית מפעילה את שפתה הבלתי רשמית, שהיא לירית, ומעוררת במידה רבה את השפה האירופאית הצרפתית, הגרמנית והאיטלקית הבלתי רשמית, לעבר אופקים בהשראת מרחבי הרוויה, רוויים בהירות.

להמשך למאמר המלא

 

שני וורנר ממליצה ב Talking Art

שדות אוויר', תערוכת יחיד לחגית קזיניץ. אוצרת: ד"ר אביבית אגם-דאלי
יצא לי לבקר כמה פעמים בסטודיו המרשים של חגית קזיניץ, ובמחשבה שנייה לאור התערוכה, באמת כל העבודות הןןן בגוונים זהים, ובעיקר חום, אפור, שחור ולבן. קזיניץ היא אמנית מגוונת במיוחד, נדמה שכל מדיום של עשייה הולם אותה. בתערוכה הנוכחית תציג מיצב פיסולי עשוי רצועות פלסטיק מן המוכן, עבודות נייר ועבודת טקסט-וידאו, ובנוסף לכל זה יושק גם הספר "שדות אויר". העבודות כולן, כשם התערוכה, מציגות מקומות לא קיימים, כמו בחלומות או חזיונות – נוף שהוצא מהקשרו.
אירוע פתיחה: חמישי, 2.3.17 בשעה 20:00. גלריה אזול, אבולעפיה 6 (כניסה מרחוב הש"ך), תל אביב

 Talking art: קישור ל 

 

עיתון הארץ, "גלריה", תערוכות. מרץ 2017   

אמנית השבוע בעמותת ׳מקום לאמנות׳ היא חגית קזיניץ, אמנית רב תחומית, בוגרת המכללה לאמנות 'בית-ברל', המדרשה. חגית עוסקת בציור על קנבס ועל נייר בטכניקה מעורבת, עבודות מיצב היצוקות בטון ומכילות טקסטים ועוד. עבודותיה מתארות נופים אורבאניים ושכבות חומרי טבע, המצוירים במנעד הנע בין הריאליסטי למופשט. הנרטיב שמוביל את יצירותיה מעלה שאלות אודות מצב קיומי גבולי. העבודות בוחנות את התפר שבין השבור לנרקם מחדש ומעלות על פני השטח את כוחם של הדברים החבויים והבלתי נראים. חגית מציגה כרגע תערוכת יחיד ״שדות אוויר״ בגלריה אזול, הפתיחה בחמישי הקרוב ה-2.3.17 ב-20:00, רחוב אבולפיה 6 קומה א (כניסה מרחוב הש״ך).
http://www.artspacetlv.org/hagit-kazinitz
Hagit Kazinitz is Artspace's "Artist of the Week." Hagit is a multidisciplinary artist, graduate of Hamidrasha Academy, working mostly in painting on canvas, mixed media on paper, and installation pieces made out of concrete and text. Her work describes urban landscapes and layers of nature, painted in the range between the realistic and abstract, questioning our borderline existence between reality and fiction. Her works live on the seams between what is broken and woven anew, between vulnerability and strength, and raise to the surface the power of that which is hidden. Hagit is currently exhibiting a solo exhibition "Fields of Air" at Azul Gallery, opening this Thursday March 2nd at 8pm, Abulafia St 2, Floor 1.

 

 ★

20150716_073928 - עותק (484x860)

גלריה "הארץ" יולי 2015

 ★

200 אמנים פותחים את דלתות הסטודיו ומספרים על עבודתם ועל האמנות,

במה הם עוסקים ואיך הם שורדים בעיר מתייקרת? 8 דוגמאות

נעמה ריבה:

כאן עובדת ולא מתגוררת (כי אסור לאמנים לגור בקרית המלאכה) חגית קזיניץ. בשעות הערב האזור מתרוקן מאמנים וננטש, במקום להיות תוסס ובטוח כל שעות היממה ( צילום: דור נבו )

מסגרת פרויקט "מטרופוליס" (אוצרים: ערן איזנהמר, קרני ברזילי ויהונתן ה. משעל).

פגשנו את חגית קזיניץ, שתעביר שיעור על "איך אפשר ללכוד רוח, כמה שוקל סוד, מפגשים בין צורה לתודעה". ואת אוריאל מירון, שילמד את אורחיו "איך לא להבין אמנות: מדריך למתבונן הפעיל". חללי העבודה של מירון וקזיניץ שונים, ומשעל מסביר ש"הם מייצגים תפישות שונות של הפעלת סטודיו – מירון הוא סטודיו של אמן כפי שניתן לדמיין סטודיו של אמן, קצת הפוך ומבולגן. הסטודיו של קזיניץ דומה לחלל תצוגה".

חלל העבודה של חגית קזיניץ ( צילום: דור נבו )

קזיניץ. מפחיד להישאר בלילה ( צילום: דור נבו )

בחלל שבו עובדת קזיניץ, המשתרע על פני 135 מ"ר, מפוזרים כדורים. למראית עין הם קלילים, אך מבט נוסף ונגיעה באובייקטים מגלים כי הם עשויים מתערובת בטון ודבק. היא מספרת שהאמנים נוטים להיעלם מחללי העבודה בערב, בגלל הסביבה המנוכרת בשעות הלילה ובגלל האיסור של העירייה לגור בסטודיות. התוצאה: האזור נטוש בלילות ופעיל רק בימים. "לא מרגישים כאן נעים אחרי השעה 9 בערב", מספרת קזיניץ, שחוזרת כל ערב לביתה, כמו מירון. "יש שעה שבה מתחילים להרגיש כלואים. כשהגעתי היה לי חלום שזה יהיה כרם התימנים או שכונת שפירא, אבל גם אם אני צודקת – זה ייקח עוד זמן".

קישור לכתבה xnet:

  , 44degrees ד"ר אביבית אגם דאלי, במגזין

(19'נשים באמנות. מאמר על האמנות של חגית קזיניץ (עמ 

הצייר יובל קידר :

עבודותיה האמנותיות של חגית קזיניץ, נושאות מטען הגותי, שרק חלקו גלוי לעין, ורובו מוצנע (ולעיתים מוצנע ממש באופן פיזי) בתוך החומר והצבע.
חגית עוסקת בניסיון ללכוד את שאינו ניתן להגדרה, משהו שאפשר לכנותו בשם הצפנה, או בשפתה שלה, "הסוד". אותו דבר חמקמק שנמצא בין התיאור הקונקרטי והנהיר, לבין אותה אווירת דמדומים של ספק ועמימות, ולשם כך היא נדרשת אל ההפשטה החזותית כמשקל נגד לקונקרטיזציה של הריאליזם.
הן בעבודותיה הפיסוליות, והן בציורים ובמונוטייפים המורכבים, שומרת חגית על איפוק צבעוני, ומתמרנת במיומנות רבה בתת גוונים. ציוריה מבוצעים לעיתים קרובות בפורמט גדול והם בעלי נוכחות פיסית חזקה ומרשימה, בעוד שהפיסול שלה הוא למעשה מיצב, או עבודה סביבתית.

חגית קזיניץ היא אמנית פורה במיוחד, מחוייבת ליצירתה, ויש לה גוף עבודות גדול ומרשים ברזומה שלה, היא בעלת סטודיו מקצועי ביותר המעיד על אמביציה ורצינות, עשיר בפרטי אמנות וביקור בו מומלץ ביותר.

יובל קדר

צייר ואוצר אמנות

2015

שדות אוויר | חגית קזיניץ

ד"ר אביבית אגם דאלי

 

המונח "שדה" בחקלאות מתייחס אל שטח אדמה שהאדם מטפח ומגדל. בסוציולוגיה המושג מתייחס אל תחומי עניין: זהו מרחב של עמדות, מיצובים ואפשרויות שמשמעותן מתקבלת ממערך יחסי הכוחות בין החברים בקבוצה. השילוב שעושה חגית קזיניץ בצירוף המילים "שדות אוויר" מרמז הן אל תחומי עניין, הן אל מקומות, אם כי כאן מדובר בשטחים וירטואליים, שכן הם "באוויר" – דהיינו – בשום מקום גיאוגרפי.

ה-Displacement, משמע ההתקה, ההוצאה מההקשר (העומדת בניגוד להתמקמות קבועה בחלל נתון), הוא מושג חיוני ביצירתה של חגית, שכן הוא עוסק בפירוק של משמעויות ובהצבתן מחדש. ההתקה פועלת על רצף של מסמנים העומדים ביחס של תחליף ושל מילוי מקום: כך כל סימן מיוצג על ידי סימן אחר, כשרשרת סמיכויות אינסופית. כך למשל משתמשת האמנית בטקסטים כתובים ועליהם מוסיפה שכבות של משמעויות המסתירות ומגלות בו זמנית. הכיסוי מסווה, מוחק את הזהות הראשונית ומייצר דבר חדש אך מותיר עקבות של דברים שנעלמו או הועלמו. מלאכת הטשטוש מכחישה מטפורית את מה שהיה שם ואת ההגדרות הקודמות ויוצרת מתוכו משהו אחר, חדש.

תהליך ההתקה, יאמר לאקאן, הוא תמיד ביטוי מטונימי של תשוקה (desire). התשוקה תמיד גדולה מן הסיפוק: זוהי תמיד תשוקה אל משהו אחר, אל מקום אחר, אל הוויה אחרת, אל שדות אחרים שלא קיימים בשום מקום מלבד ביקום של עולם האמנות. תשוקה זו יכולה להתממש רק במקום הווירטואלי, בשדה האוויר, היינו ביצירת האמנות, שהיא מקום נעדר מקום. הצופה "צולל" אל התמונה ו"מגיע" אל מחוז חפצו. איש איש אל מקומו ואל זיכרונותיו  האישיים שהם גם משותפים במידה זו או אחרת.

נופי טבע או עיר מופיעים במכוון כתחליף רחוק למציאות או אל מה שנחווה כמציאות. הנוף הוא תצורה נוספת של ההתקה (Displacement), שכן באופן הצגתו הוא מוצא מן ההקשר, מפורק ומוצב בהקשר אחר. הריחוק מן המימטי מושג באמצעות יצירת שכבות על שכבות ושימוש רב במונכרום.

פירוק והצבה מחדש של סימנים נתן למצוא ביצירתה של קזיניץ גם בעצם השימוש הנפוץ באותיות דפוס. אלו מהוות תחליף ועיבוד נוסף של החוויה. שלוב טקסטים כתובים בציור המודרני אינו חדש. כבר פבלו פיקסו וז'ורז' ברק צרפו אותיות לציורים ולקולז'ים שיצרו. כך עשו גם הפוטוריסטים, הסוריאליסטים ובעקבותיהם גם אמני הפופ. שימוש באותיות דפוס יכול לשקף ניכור, לעומת כתיבה בכתב יד שהיא אישית ואותנטית.

כך למשל היצירה SEA היא טקסט מילולי. היא מתייחסת למצלול המשותף של כל המילים המופיעות על המצע ואל מרחב האפשרויות שהמצלול מאפשר. זו, שהמלה הכתובה סוגרת את משמעותו ומעניקה לו מבע יחיד. השלוב של אותו מצלול ("סי") תחת "פרושים" מילוליים שלו, זה לצד זה, ביצירה אחת, מרחיב כאמור את היריעה ופורס שדות חדשים של משמעויות. כך הופכת היצירה לשדה אוויר, לשדה וירטואלי המכיל בתוכו כמה מילים, כמה אמירות, המקובצות יחד לכלל מחשבה חדשה, לכלל שדה חדש. הצופים הופכים למשתתפים פעילים, שכן העדר הפלסטיות מאפשר להם לרחף על כנפי הדמיון אל האסוציאציות הפרטיות המתעוררות בכל אחד מהם נוכח מקבץ המילים. קזיניץ משתמשת במילים באופנים שונים: לעיתים המילים מוצפנות בתוך העבודה מבלי שהצופה יכול לראותן, לעיתים המילים ברות משמעות ולעיתים הן לקוחות מהקשר אחר ולא ניתנות לפענוח. קזיניץ עושה מהלך הפוך לכמה אמנים שהפכו ביטויים מילוליים לדימויים חזותיים (למשל שגאל או סגן כהן): היא משתמשת במילים שהמשותף להם הוא צליל דומה. הסיפור שהיא מספרת סובב סביב הצליל הזהה ומדגים כיצד כל מילה שותפה ליצירת שדה חדש של משמעויות. בהקשר לכך המילה "ים" אף היא מתייחסת להעדר מקום, אדמה, שכן הים מייצג את ההפך מהיבשה, את ה-Displacement, ההתקה העומדת בניגוד להתמקמות קבועה בחלל נתון  ודימוי זה הולם את החלל בתוכו מצויה יצירת האמנות, שאינו נמצא "בשום מקום".

מיצג המילים המרחפות מעל סבך העשוי מנייר גרוס וצבוע שחור הוא דוגמא נוספת להפיכת הסימן המופשט – המילה הכתובה – לנעדר מקום ולחסר פלסטיות או עוגן של יציבות. המילים תלויות ממש באוויר. שלובן של האותיות המרחפות עם סבך מנייר, שהוא חומר פשוט וממוחזר המונח על הקרקע, ממחיש באופן פלסטי את השילוב בין קודש לחול, בין נמוך לגבוה: תרתי משמע.בעבודת הוידאו "אדמה- רוח" מופיעות ונעלמות מילים בזו אחר זו. הצלילים המושמעים בעת הצפייה משדרים אף הם תחושה של חוסר יציבות, של תזזיתיות ומרמזים על בואה הקרב של רעידת אדמה . הדימויים בתערוכה הם  סוג של כתיבה בשפת סימנים שאינה תמיד ברת פענוח.

ד"ר אביבית אגם דאלי, 2017

שידור על התערוכה שדות אוויר